קתרזיס 

בסקירת המדיטציות נתחיל באופן טבעי במחוספס ונעבור אל המעודן. מהפרוע  והרועש ביותר אל השקט והרוגע. אחרי שקראנו מספיק והחלטנו לצאת מהתיאוריה אל המסע האמיתי, התחנה הראשונה צריכה להיות הקתרזיס, ומשמעות המילה בהקשר הרוחני היא להוציא החוצה ולנקות רגשות כלואים.

לפני שלומדים לנגן מוזיקה מורכבת, יש לנקות תחילה את החליל ממשקעים של בוץ וזפת שהצטברו בתוכו עם השנים. טכניקות הקתרזיס הן אמצעי לניקוי סתימות ולפתיחת חסימות בחליל הפנימי.

תינוקות יודעים לבכות, הם לא נרתעים מלעשות את זה מכל הלב, אבל עם השנים אנו מאבדים את היכולת לבטא רגשות בחופשיות ולומדים להחביא או להדחיק את הכאב בפנים. מי שהקפיד להדחיק בעקביות, מרגיש כעבור זמן שהוא יושב על חבית של אבקת שריפה המכילה בנוסף לכאב גם זעם אצור, פחדים, תסכול ובושה. דברים שנדחסו והודחקו פנימה אבל לא באמת נעלמו.

מנגנון ההישרדות קודם לכל, ולפעמים הראש נאלץ להדחיק את הרגש אל תוך חלל פנימי ולנעול את הדלת. בשלב מסוים אחר כך, הרגש מתפרץ והראש מאבד את הביטחון בו. הרגש הופך בעיניו למשהו מסוכן, למפלצת או לשד שיש לשלוט בו. הוא מפחד מהנזקים שהרגש עלול לעשות והוא נועל את המחסן עם מנעול כבד יותר. הרגשות המודחקים הופכים להיות הסוד האישי שלנו, והמדיניות בה
בדרך כלל בוחר הראש היא להסתיר את זה גם מעצמו ולהיות בשליטה כל הזמן.

הרגש הדחוס במרתף צובר קיטור כמו סיר לחץ ומצליח מדי פעם לצאת פתאום בצעקות ברחוב. בקללות תוך כדי נהיגה. באלימות בתוך הבית. באכילה כפייתית, בעישון סיגריות ללא הפסקה ובהתנהגויות לא הגיוניות אחרות. הראש מתבייש ברגש שהתפרץ. כדי להצדיק את מה שקרה הוא מתבצר בדעות ועקרונות, ומבלי לשים לב הוא נכנס למלכוד ומסתבך יותר ויותר.

לאנשים שהם ביישנים, מאופקים, ביקורתיים, לאלה שהצליחו לכלוא את רגשותיהם בהצלחה, הרגש החנוק במרתף עלול לפתח סרטן. התחנה הראשונה היא בעיקר לכל מי שאינו פתוח ומשוחרר רגשית. חשוב לאוורר את המרתף הפנימי ולשחרר את המשקעים שהתבשלו שם בחושך, לפעמים עוד מאז הילדות. חשוב להתפנות אל הלב ולהוציא את הכלוא אל האור.

בתחנות הבאות במסע המדיטציות, נצטרך הרבה שקט פנימי וביטחון. כדי להגיע לשם מוכנים, חייבים קודם לכן להוציא את הלחץ מהבלון הפנימי. הרפואה הסינית טוענת שכשהבלון מלא אין מקום להכניס כלום. אפילו הנשימה הופכת להיות שטחית וקצרה, ובלב מתחילים ממש לחוש תעוקה.

נשימות הן כלי העבודה הבסיסי לפתיחת חסימות רגשיות. במערב ישנה תוכנית שנקראת Primal Therapy והטכניקה עצמה היא Rebirthing כאשר הכוונה היא להרבה נשימות בזמן קצר. נושמים ואחר כך נותנים לדברים לקרות מעצמם. לפעמים בוכים, לפעמים צוחקים ולפעמים יוצא החוצה כעס גדול. פשוט מרימים לכמה דקות את המכסה של הסיר ויוצא החוצה מה שנמצא למעלה ומאוד רוצה
לצאת.

בצפון תאילנד, ארבע שעות נסיעה מערבה מצ'אנג מאי, יש מנזר בודהיסטי קטן ומבודד שבו בעזרת קתרזיס מתמודדים חולי סרטן וחולי איידס עם מחלתם. שהיתי שם במשך עשרים ואחד יום וראיתי את ראש המנזר מעודד את כולם, גם את הנזירים שלו, לפתוח את מרתפי הרגש ולהעיף החוצה את הזבל שנרקב והפך למחלה. מותר להם לכעוס, להשתולל, לצעוק ולא להיכנע לרחמים העצמיים. לטענת ראש המנזר, ניתן לגרש את כל המחלות בצורה זו.

במרכז של אושו בפונה, ממליצים לכולם לפחות פעם בשבוע לקום מוקדם בבוקר, ולהשתתף במדיטציה אקטיבית של נשימות מהירות שעושים ביחד באולם הגדול. קולות התופים נשמעים למרחוק ומאות אנשים יחפים נושמים בטירוף במחזה שנראה למתבונן מבחוץ כמותרנגולות שמנסות לעוף. ככל שקצב המוזיקה גובר, הם נושמים יותר מהר, ואחר כך פתאום המוזיקה מתחלפת וכולם מפסיקים להתאמץ, נותנים לגוף לעשות מה שהוא רוצה. כל אחד זורם עם מה שיוצא ממנו - יש גם כאלה שרוקדים במחול מופשט, ישנם זוגות שמתחבקים ובוכים אחד עם השני.

תמיד יש את אלה שסובלים ממחלת הרצינות ויש להם אלף ואחת סיבות הגיוניות למה זה לא בשבילם, וגם אם הם באים בבוקר, הם לא ממש מתאמצים עם הנשימות, וכשכל האחרים עסוקים בלחוות את מה שיצא מבפנים, הם יושבים בצד ומסתכלים מה עושים כל המשוגעים. אבל לא כועסים עליהם כי הסיבה האמיתית לכך שהם לא משתתפים היא הפחד שלהם להיכנס למצב שבו אין להם שליטה. אם יאבדו את השליטה, הם עלולים להיפתח והם לא בדיוק יודעים מה ייצא מתוכם. בפעם ראשונה הם מסתכלים, ובפעם השנייה, חלקם כבר עוצמים את העיניים ומתחילים לנשום כאילו אין מחר.

אושו אמר שצריך לרדת מהראש אל הלב ואחר כך אל הבטן. שאי אפשר לעקוף את הלב. זן-מאסטר רינזאי אמר לפני יותר מאלף שנים, שהבעיה שמעכבת את התפתחות מרבית האנשים, היא שאין להם בטחון בעצמם.

היו אמיצים: סימכו על עצמכם ולכו למקום שאין בו שליטה, לכו מעבר לתדמית שבניתם לעצמכם, הורידו את המסכה של האישיות הייצוגית וצאו בלי פחד למסע אל הלב. המוכנות להתנקות ולאוורר את המרחב הרגשי, ללא ביקורת או פחד ממה שיגידו אחרים, תסמל את תחילתה של אהבה פנימית גדולה. כזו שתביא לנו ביטחון עצמי אמיתי. כמו שיש לזורבה היווני, שלא מתבייש לרקוד גם כשהוא עצוב.

שנה טובה 

נסים אמון